ולפעמים בשביל שיעור בפמיניזם צריך להרחיק ולנסוע לסיני עד להר הגבוה
באמצע המדבר בוואדי זאוואתין השמש שקעה ההרים אדומים ועכשיו כשכמעט חושך ערב ראש השנה, נטול ירח המדגיש את מיליארדי הכוכבים כשקר באזנים ובהם גם מתנגן לו השקט והאויר שזז שקוראים לו רוח. בבית הזה בבוסתן יש בו סככה מעלי תמר יבשים וקירות הבנויים מאבן מקומית חודרים קטנים ובהם אשנבים קטנים עוד יותר כי החורף הקור גדול . שישאר בחוץ. בבית הזה גרה אמרייה שהיא זקנה וידיה מקומטות מאד ומאוד שחורות, או שנולדה ככה או שהשמש צבעה אותה בשחור וגם היובש והשנים הלכו וכיסו אותה במעטה שחור. וכבר נהיה חושך גדול ואמריה מרימה מעט את הרעלה שמכסה את פניה ונושפת ומנפחת פנס מעוצב .. כדור שקוף מפלסטיק משובח ובתוכו נורות לד זעירות המאירות את המגעד שבו כבר רוחשת המדורה ובתוכו קומקום ובו תה ממש חזק וגם סירים ובהם מתבשלים הבמיה והאורז לארוחת הערב. לפניה הכהים של אמריה מוארים באור יקרות וצללים מציירים את עיניה הערניות והיא צוחקת ותולה את הפנס המאיר את כל הואדי מסביב. מתיישבת מדליקה עוד סיגריה מרימה שוב את קצה הרעלה לוקחת שחטה ארוכה ונושפת עשן ולרגע היא כמו דרקון לבן עינים, ועשן יוצא מכל הכיוונים וראשה עטוף בעשן לבן המתפזר ונעלם באוויר השחור. ומי שהצטרף כאן לארוחת הערב הוא חוסיין הדליל משבט הג'בליה שזוכר זכור היטב את חבריו מבית ספר שדה סנטה ומדבר עברית כמעט צחה, והמגמל ג'מיל אבו חסן שלו שישה ילדים. – ובעודנו יושבים במגעד ואוכלים סיפרה אמריה העינים שחורות נוצצות את סיפורה. מדליקה עוד סיגריה, ומי יודע מה היא מכילה ומידי פעם נוטלת פיסת פיתה טובלת ועורמת בתוכה חלבה, כי "שוקולטה"היא מאד אוהבת ואפילו ביקשה בערבית שהבנתי שאביא לה בפעם הבאה שלקולד פרה. והיא אומרת שהיא כבר קרוב לעשרים שנה לא מוכנה לרדת לכפר. לסנטה קטרינה. אין לה מה לעשות שם. היא נשואה כבר. ובנות נולדו לה אבל לבעלה לא אכפת היה למרות שהבדואים רוצים בנים. כי הבת הולכת אחרי בעלה ובעצם זה בזבוז לגדל אותה. אבל היה לה בעל מיוחד, היא אומרת. שמת לפני כמה חודשים והדליל סיפר לנו כי אפילו לא ירדה לכפר לקבורתו :"כי אין לי מה לעשות שם" היא חוזרת ואומרת. ובעלה כנראה גם היה מיוחד, הוסיף הדליל כי לא יעזור כלום ובמקום כל כך קטן כולם יודעים הכל על כולם ודיברו, בטח שדיברו על הסוררת המשוגעת הזו אבל בסוף הבינו שזו אמריה והכל בסדר או לפחות השלימו עם הדרך שהיא חיה. חיה לה לבד בהרים ולא פוחדת. אפילו בלילות הקרים כשאין איש איתה. "ממה אפחד היאמצחקקת, מהשדים? איתם אני מדברת ואומרת להם הכל… הם לא יכולים לפגוע בי. רק הלכתי כמה פעמים למכה כדי לפגוש את אלללה והנביא וחזרתי ומיד ידעתי שאני צריכה להשאר כאן בהר ולחיות כמו פעם. רחוק מכל האנשים ומכל הדברים שקורים היום. בכפר כולם מקולקלים, היא אומרת. כל היום הם הטלפון. ובדיוק באותו הרגע מצלצל הטלפון שלה והיא נוברת בתוך כפלי מלבושיה ושולפת משם טלפון נוקיה ישן ישן ומתחילה בשיחה ארוכה עם מישהי שמספרת לה סיפורים ארוכים בצד השני.. וגם האוכל בכפר , האוכל שלא גדל כאן בבוסתן מקולקל ויש בו כל מיני דברים מהשטן. היא אומרת… הנה. כאן יש הכל. רק צריך להביא אורז אבל הכל יש כאן. רוב הזמן", היא מוספיה כי גשמים לא היו בשנתיים האחרונות והעצים מתייבשים אבל אני חופרת כאן בארות ויש מים ואצלי לא מתים.
"גם אצלי לא מתו כשבאו ללדת איתי". ואנחנו שואלות אותה מאיפה ידעה ליילד. במבט תמה היא מרימה עיניים וכולה פליאה על השאלה. " בשביל מה בכלל צריך דאיה" היא אומרת וצוחקת על עצמה "כל בדואית היא דאיה וגם הבדואים עצמם" יולדים פשוט, התינוק יוצא חותכים וזהו היא מסבירה בערבית שניחרת מגרונההרווי עשן סיגריות של שנים רבות. "לא צריך ללמוד ללדת", היא אומרת… היתי כורעת ויולדת. ככה ילדתי לבד שתיים מבנותי. הייתי לבד כשרעיתי את העיזים. ירדתי מההר והילדה בידי. זה פשוט. ומי שנמצא עם היולדת גם לא צריך לדעת כלום. רק לעזור לה קצת ולעודד אותה.. באמת היו פעם מנזמן כמה דאיות- מיילדות מסורתיות, אבל עכשיו נשארו שתיים בכפר בסנטה. אחת למדה אצל דוקטורה ישראלית אבל היום כולם הולכות לדוקטור… וזה עצוב ולא טוב. היא חוזרת ומנידה בראשה.
כל הזמן תמיד היו הולכים כל היום והגוף היה חזק. היום כבר לא עובדים כאן בבוסתנים ולא רועים עיזים, הנשים יושבות כל היום בבית ואוכלות אז הגוף לא חזק וחותכים בבטן. כמעט כל הנשים היום חותכים להם בבטן והדוקטורים אומרים זה טוב. ובאמת אחוזי הניתוחים הקיסריים במצרים נעים בין 60-80% מהלידות כל הנשים שפגשנו אחר כך בדהב בכפר בסנטה, בנואיבה בכפרים האחרים , כולן עברו ניתוח קיסרי. וכשאנחנו שואלות אותן לסיבת הדבר כולן מחייכות בבישנות מושכות בכתפיהן ואין להן תשובה. הן פוחדות ללדת כי כואב ואין דרך, לדעתן לעזור להן בלידות, כולם מאמינים שהרפואה המערבית היא זו שיכולה להביא מזור לכל תחלואה.
כתבה: ציפי מונט מחברת הספר "סודות הלידה"
http://tsippymonat.co.il/
