fbpx
DSC_1055

זמן חסד

ארבע לפנות בוקר, אור הירח מציף את חדר השינה. אלו לילות שבהם השינה שלי קלה. אני מתבוננת בילדות שעטופות בתוך השמיכות, מביטה מהחלון לעולם שבחוץ, גם הגבעות מאחורי הבית מוארות. רוח קרה נכנסת מהחלון ומעירה את התודעה. אני מספיקה להגיד תודה על שיש לנו קורת גג חמה ונעימה, ולהתפלל שהלילה אין אף ילד בעולם שנשאר לבד בחוץ.
אני מתיישבת במיטה ומושיטה יד לקחת את הטלפון והוא מקדים אותי ברגע ומצלצל. בקול נעים ועדין את אומרת לי, ״יש צירים כל 10-7 דקות.”
אני מתארגנת ונכנסת לאוטו. יש לי שעה נסיעה, זמן חסד. שקט מבורך של לפנות בוקר.
הלבבות מסתנכרנים, אני מברכת אותך ואת תינוקך בלידה בריאה לגוף, לנפש ולרוח. חותמת חוזים עם ההוא שם למעלה שישמור על כולנו.
כמה דקות לפני שאני מגיעה לבית, אני בודקת מה חדש. האחים הגדולים עדיין ישנים. אני מציעה שאחכה בקרבת מקום ואתן לכם זמן, בשקט לארגן את כולם בבוקר. יורדת ל״חוף שלנו״ בכנרת, שקט פה, רק הציפורים ואני באור ראשון של בוקר. נשכבת ליד המים. השמש מבצבצת מדי פעם מבין העננים.
ספק נרדמת, ספק חולמת לחצי שעה וצפצוף של הודעה מעיר אותי, ״הילדים יצאו. אני עם צירים כל 5 דקות בערך, את יכולה לבוא.״
טבילה אחרונה במים. אני נותנת לטיפות להיספג בבגדים ואוספת את עצמי חזרה לאוטו.
חולצת נעלים בכניסה ונכנסת, מחבקת אותך ולוחשת לתינוקי: ״בוא ברכות, בפשטות ובשמחה. הבית כולו מתרגש איתך. אנחנו פה עבורך, עושים הכי טוב שאנחנו יודעים.״ והוא בא.

שתף את הפוסט

Share on facebook
Share on twitter
Share on email