אדריאן ריץ היא אחת הנשים שהכתיבה שלהן השאירה אצלי חותם עמוק,משנה חיים. היא נר לרגלי אם זה במהלך עבודתי עם נשים או בכל פעם שאני לוקחת מטאטא ביד. בספרה ״ילוד אשה״ היא נותנת הרבה לגיטימציה לרגשות אימהיים מודחקים ולא פשוטים שבזמנה לא העזו הנשים לדבר עליהם,כנה עד כאב.
ועם זאת ישנו בספר גם תיאור נפלא של חופשה שלה לבד עם ילדיה, רגעי קסם שהתאפשרו מעצם היותה לבד איתם, האכילה עם הידיים, רחצה יחד ערומים בצינור שהתחמם בשמש ועוד, ישנה שם הרגשה של לגעת בשמיים או משהו כמו השעה הראשונה אחרי הלידה איזה שיווי משקל של פעם בחיים.
אז גם לכאן לקחתי אותה איתי ואני מחייכת בכל פעם שאנחנו מלקטים חוויות כאלו מרגעי שיגרה איטית ופשוטה. ואפשר להרגיש איך הקצב האיטי הזה מאפשר לחוויות האלו לחלחל עמוק פנימה.
