לפני שבע שנים גיליתי שאני בהיריון. היריון ראשון, רצוי מאוד ומרגש. מאוד מהר, כמו הרבה נשים אחרות בהיריון, צללתי לתוך הנושא של היריון ולידה והתחלתי לחקור – מה כדאי לאכול בזמן ההיריון, איזו פעילות גופנית מומלצת, אילו בדיקות לעשות ומתי, מתי מספרים לכולם, איזו עגלה כדאי לקנות…, והגעתי גם לנושא של הלידה – עם או בלי אפידורל? באיזו תנוחה כדאי ללדת? באיזה בית חולים ללדת. תוך כדי שיטוטים בפורומים וקריאה בספרי ההיריון והלידה, נתקלתי ברעיון של לידת בית. בהתחלה, כמו לרוב האנשים, הרעיון נשמע לי קצת מוזר. אבל הזרע נטמן, וככל שקראתי יותר ולמדתי יותר על הנושא, הזרע הזה נבט וצמח ואני הבנתי שלידת בית דווקא מאוד מתאימה לי ונשמעת נכונה עבורי.

היה לי מאוד חשוב לוודא שההחלטה שאני מקבלת היא החלטה בטוחה – לי ולתינוק שלי. במיוחד לאור התגובות החזקות שהתחלתי לקבל מהסביבה ומהמערכת הרפואית. תגובות שנעו על הטווח בין אלו שפשוט לא הבינו למה לבחור בלידה ללא אלחוש – תגובות כמו "אבל איך תקבלי ככה אפידורל?" או "למה לסבול?" ועד אלו שהאשימו אותי בסיכון התינוק שלי – "זה חוסר אחריות" "מה אם יקרה משהו?" "החוויה שלך יותר חשובה מהחיים של התינוק שלך??" והפופולרי במיוחד, זה שנאמר במסווה של מחמאה "איזה אומץ יש לך"

כבנאדם אנליטי ורציונלי, רציתי לבחון את העובדות – האם התחושה האינטואיטיבית שלי הגיונית ומגובה במחקרים? אז הלכתי ובדקתי – קראתי סקירות של הקוקריין, חיפשתי מחקרים בפאבמד, וגיליתי את מה שכל אישה או זוג שמחליטים ללדת בבית מגלים ויודעים לדקלם בעל פה כאשר הם הופכים לסנגורים-בעל-כורחם – לידה מתוכננת בבית, בליווי מיילדת מוסמכת ובהיריון בסיכון נמוך, בטוחה כמו לידה בבית חולים בלידה ראשונה, ובטוחה אף יותר בלידות הבאות.

הפגישה הראשונה עם מיילדת הבית עזרה לי ולבן זוגי להרגיש שלמים עם ההחלטה. היא הפגינה מקצועיות ורצינות, והתייחסה בכובד ראש לכל חשש. היא הסבירה לנו על הסיכונים שקיימים בלידת בית מול לידה בבית החולים. דיברנו גם על עניין האחריות – בלידת בית ברור שהאחריות על הלידה היא על ההורים, בניגוד ללידה בבית החולים, שבה יש לנו אשליה שהאחריות על הלידה שלנו היא של הצוות הרפואי. עניין שמתבטא גם בכמות התביעות בתחום הזה.

אילו הייתה דרך ללדת שבה האם והתינוק יהיו בריאים ובטוחים במאה אחוז, כולנו היינו בוחרים בה. אך אין ודאות של מאה אחוז – לא בבית, ולא בביה"ח. החיים בנויים מסיכונים מחושבים, בחירות בין אפשרויות לא מושלמות. גם כאנשי מקצוע בתחום הבריאות, לעיתים עלינו לבחור בין כמה אפשרויות טיפול, למשל בין טיפול אגרסיבי לטיפול שמרני. יש סיכויים וסטטיסטיקות אך אנחנו לא יכולים לדעת בדיוק מה תהיה התוצאה, ועלינו לבחור. ולכל בחירה שאנו עושים יש יתרונות וחסרונות. כך גם לגבי מקום הלידה.

כשאני בוחרת ללדת בבית, אני לא רק בוחרת את מי אני משתפת בתהליך הלידה, ומי ילווה אותי במהלכה. מי יהיה שם ומי לא יהיה. אני לא רק בוחרת ללדת במקום שבו הכי נוח לי, במקום שבו אני מרגישה הכי בטוחה ורגועה.

כשאני בוחרת ללדת בבית, אני בוחרת גם בסיכוי גבוה יותר להנקה מוצלחת ובונדינג עם התינוק, אני בוחרת בסיכוי נמוך יותר לסיום הלידה כלידה מכשירנית או בניתוח קיסרי, אני בוחרת בסיכוי נמוך יותר לקרעים או לחתכים, אני בוחרת בסיכוי נמוך יותר לדיכאון אחרי לידה.

כשאני בוחרת ללדת בבית, בליווי אשת מקצוע מוסמכת ובעלת ניסיון, אני עושה טעות חמורה מבחינת הסביבה, המערכת הרפואית וגורמים ממשלתיים כמו הביטוח הלאומי. ואני נענשת בשלושה מישורים: במישור הכלכלי, כאשר סבסוד הלידה נשלל ממני. במישור הרפואי, כאשר הרופא המטפל משנה את יחסו אליי כמטופלת בעקבות הבחירה שלי, וגם במישור החברתי, כאשר החברה מסתכלת עלי כחריגה, כמשוגעת, כחסרת אחריות.

ולמרות הקשיים וההתמודדות עם הסביבה המפקפקת, כשאני נזכרת בלידות שלי וחושבת גם על לידות אחרות בהן נכחתי, בבית או בבית חולים, אני יודעת שעבורי ועבור ילדיי – זו הייתה הבחירה הנכונה ביותר, הבריאה ביותר והרכה ביותר.