כשאחותי שלחה לי את סיפור הלידה שהיא כתבה אני הייתי בעיירה נידחת בהימלאיה אחרי שבוע של טרק שעובר בין פסגות וכפרים לדאקים בלי שום תקשורת עם העולם שבחוץ, התגעגעתי לחיבוק של המשפחה. אל המקום הבטוח שיש שם והסיפור שהיא כתבה הוא כל מה שבית עושה לנו ללב. קראתי והדמעות לא מפסיקות לרדת. וזה היה כמו סיום יפה לטיול והשהייה עם המשפחות הלדאקיות שחיות בבידוד ללא תקשורת אין סופית רחוק ממפגעי הטכנולוגיה. המשפחה קמה יחד מתאספת סביב תנור העצים, שותים יחד תה מלוח אוכלים משהו ויוצאים יחד לעבוד: סבים סבתות, ילדות, נכדים. ועם ערב שוב מתאספים יחד, כל כך מעט שהוא כל כך הרבה.
הדברים התחברו לי לי היום יחד. והיום יומהולדת שנה ליער והוא אכן כזה. הביא איתו כל כך הרבה טוב ושמחה וקרבה. מאחלת לו ולנו להרגיש עוד ועוד רגעים כאלו שבהם הלב עולה על גדותיו.
"בכל גל גדול ושוטף אני מרגישה את יער זז בתוכי, עושה את כל אחת מהתנועות שלמדתי להכיר היטב בשנה הזו, נע באגן שלי ויורד מטה.
אני מניחה את היד ומרגישה את הראש שלו, מזהה גם את ההפרשות שמאפיינות את הלידה המתקרבת, אני יודעת שזה קרוב ומתמלאת בכוחות. כל ציר מקרב אותו, הכאב גדול אבל יש הפוגות בין הצירים שמאפשרות לי להסדיר נשימה, להתכונן לגל הבא.
אני עטופה בטוב, ליהי אחותי אהובתי, ידיים טובות ומוכרות כל כך, כתפיים חזקות. אמא תמיד אומרת שירשנו את הכתפיים הרחבות של סבא אייבי, כאלו שבהחלט ניתן להיתמך בהן מבלי לחשוש, איש לא יוכל להן.
וברקע שרהל'ה שכל הזמן מזכירה לי לנשום, מחזירה אותי לקרקע בטוחה.
עוד כמה לחיצות והראש בחוץ. אני מבקשת מליהי שתגן עלי. משהו מחדרי הלידה עם אורות הפלורסנטים דבק בי אחרי הכול.
עוד ציר או שניים והוא יוצא למים, הוא עלי בוכה. אני מאושרת, מאוהבת עד עמקי נשמתי.
אייל והבנים נכנסים מיד, התרגשות גדולה, כולם נשבים בקסם הזה שמתקיים בזמן לידה.
השלייה יוצאת. אנחנו עוברים למיטה, מחלון חדרי ניבט אלי הירח האהוב, המשגיח עלי, עושה איתי את מסלול חיי.
אני מניקה, דמעות של אהבה יורדות מעיני, תינוקי האהוב, כמה טוב שבאת.
מאחלת לך שתהיה כל מה שלידתך היתה עבורי ועוד יותר. שהטוב הזה ילווה אותך עוד שנים רבות ושתשכיל לפזר ממנו הלאה ממך." – לימור עמיצור לוי – מתוך הספר לידה – מלאכת החיים.
